נועם זיתן
בנם של יהודית והלל
נולד בלהבות הבשן ●●● נפל במלחמת יום כיפורים
י"ז אייר תשי"ג – 2.5.1953 ●●● י"ב בתשרי תשל"ד – 8.10.1973
נועם נולד בלהבות הבשן, חמש שנים אחרי הולדת אחותו הבכורה. הוא גדל כילד שובב, זריז ומהיר ובגיל צעיר כבר למד לדלג על אבני הבזלת השחורות והקשות, הפזורות ליד הקיבוץ למכביר, בכל אשר תפנה. בטיולים ביום חול עם הקבוצה, וביום שבת וחג בחיק המשפחה, רץ בצעדים בטוחים בוואדי, כדי לגלות ראשון את החיפושית, את הצב, את השפן הסורי או את הפרח הראשון המתחבא בין הסלעים.
בחברת הילדים אהב יותר מכל את העשייה ואת העבודה במשק הילדים. הוא ראה בתפקיד "מרכז משק הילדים" זכות גדולה, אך גם חובה אשר מילא בהתמסרות ללא ליאות ולא פעם על חשבון הבילוי עם ההורים. גם בחדר ההורים, בעת הבילוי המשותף, מצא דרך לבטא את אהבתו אל החי והצומח. שלושה אקווריונים לגידול דגי נוי, לאיזולציה ולריבוי היו גולת הכותרת של הישגיו. גם בגידול ציפורי נוי ניסה את כוחו בהצלחה. בזמן הפנוי שנותר לו אחרי טיפול בדגים ובציפורים, עסק בכל מיני עבודות-יד ובנגינה בחלילית, אשר אהב מאוד. מכיתה ז' עבר נועם עם כל קבוצת "הדס" למוסד החינוכי המשותף בקיבוץ עמיר. הילד נהיה לנער ושם עברו עליו חוויות נעורים. שם רקם יחסי רעות וידידות ושם ידע חיי תנועה.
באותה התקופה עשה הכרות עם מצלמתו, אשר הפכה במרוצת הזמן לתחביבו העיקרי בשעות אחרי הצהרים. עם גמר הלימודים נכנס נועם לעבוד בענף המטע, שם מצא סיפוק רב והתמסר לעבודה בלב ובנפש. את שתי השנים האחרונות של הלימודים התיכוניים עשה בבית-הספר החקלאי "עירון" שבחדרה. באותה התקופה למד נועם לגלות את רזי מצלמתו ותורתה. שעות רבות עשה בחדר החושך בפיתוח סרטים ובהדפסת תצלומים.
לפני גיוסו לצבא התלבט, באיזו יחידה לבחור. הוא אמר אז: "אינני הולך בהתלהבות לצבא, אך אם נגזר עלי ללכת, אשתדל למלא את ההליכה תוכן ועל הצד הטוב ביותר". הוא עמד על דעתו לצאת ליחידה קרבית. לאחר הטירונות נשלח לקורס מ"כים וביום הכיפורים הגורלי היה בקורס צלפים.
ספרה עליו רחל, הפקידה הפלוגתית: כשהתחילו להזעיק את הפלוגה לבסיס, עשה מאמצים מיוחדים להגיע במהירות, כדי שהיחידה לא תצא לקרב בלעדיו. הוא הופיע ברגע שהאוטובוסים עמדו לנוע, קפץ על האוטו ואמר לחבריו בחיוך האופייני לו: "חשבתם לנסוע בלעדי, אה? אבל, אל תדאגו, בלעדי לא יתחילו את המלחמה הזו". ועוד ספרה עליו רחל: "על נועם אי-אפשר היה לכעוס, אם רק רצית לכעוס עליו, החל לחייך, ונגד חיוכו לא היה איש מסוגל לעמוד. ביחידה כינוהו 'החייל המחייך' ולעיתים כינו אותו בשם 'רוג'ר מור', בשל יופיו ושערו הבלונדי". חברו, יוסף, סיפר עליו: "נועם היה אהוב על כולם. אי אפשר היה לשכוח את נדיבות לבו הרחב, וכמה פעמים קיבל על עצמו עונש למען חבריו. לא רק את לב חבריו כבש, אלא גם את לב מפקדיו. ולא פלא שלקראת העלייה לחרמון, ניגש אליו המפקד ואמר: 'נועם. אתה תהיה בזחל"ם שלי'". במלחמת יום-הכיפורים לחם נועם עם יחידתו ברמת הגולן כמקלען בזחל"ם של המ"מ.
סיפר חברו שי: "עלינו לחרמון. היו הפגזות מחרידות עלינו. נועם ישב במקומו עם האצבע על הדק המקלע, מחייך ומחכה לבאות. כשנכנסנו לשדה הקרב, התקפלנו כולנו. אף אחד לא העז להרים ראש כדי להשיב אש. נועם היה היחיד שבשלוות נפש טיפוסית התרומם וירה", ממשיך לספר שי. "נפצעתי. חשבתי שאני עומד למות. צעקתי לנועם: קפוץ ואני אחפה עליך! ראיתי אותו יושב בתנוחה מוזרה, שהעבירה בי צמרמורת. הוא לחש: 'מסור ד"ש בבית. הו, שי, כמה רציתי לחיות', והשתתק כשחיוך קל על שפתיו".
נועם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלהבות הבשן. השאיר אחריו אב, אם ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בתקופה שעשה ביחידתו הצליח נועם לתרום רבות לפלוגתו. הוא היה מופת לחבריו במסירותו הרבה בביצוע משימות". לזכרו יצאה חוברת ובה מדברי בני הכיתה, חבריו בקיבוץ וחבריו לנשק.
נולד בלהבות הבשן ●●● נפל במלחמת יום כיפורים
י"ז אייר תשי"ג – 2.5.1953 ●●● י"ב בתשרי תשל"ד – 8.10.1973
נועם נולד בלהבות הבשן, חמש שנים אחרי הולדת אחותו הבכורה. הוא גדל כילד שובב, זריז ומהיר ובגיל צעיר כבר למד לדלג על אבני הבזלת השחורות והקשות, הפזורות ליד הקיבוץ למכביר, בכל אשר תפנה. בטיולים ביום חול עם הקבוצה, וביום שבת וחג בחיק המשפחה, רץ בצעדים בטוחים בוואדי, כדי לגלות ראשון את החיפושית, את הצב, את השפן הסורי או את הפרח הראשון המתחבא בין הסלעים.
בחברת הילדים אהב יותר מכל את העשייה ואת העבודה במשק הילדים. הוא ראה בתפקיד "מרכז משק הילדים" זכות גדולה, אך גם חובה אשר מילא בהתמסרות ללא ליאות ולא פעם על חשבון הבילוי עם ההורים. גם בחדר ההורים, בעת הבילוי המשותף, מצא דרך לבטא את אהבתו אל החי והצומח. שלושה אקווריונים לגידול דגי נוי, לאיזולציה ולריבוי היו גולת הכותרת של הישגיו. גם בגידול ציפורי נוי ניסה את כוחו בהצלחה. בזמן הפנוי שנותר לו אחרי טיפול בדגים ובציפורים, עסק בכל מיני עבודות-יד ובנגינה בחלילית, אשר אהב מאוד. מכיתה ז' עבר נועם עם כל קבוצת "הדס" למוסד החינוכי המשותף בקיבוץ עמיר. הילד נהיה לנער ושם עברו עליו חוויות נעורים. שם רקם יחסי רעות וידידות ושם ידע חיי תנועה.
באותה התקופה עשה הכרות עם מצלמתו, אשר הפכה במרוצת הזמן לתחביבו העיקרי בשעות אחרי הצהרים. עם גמר הלימודים נכנס נועם לעבוד בענף המטע, שם מצא סיפוק רב והתמסר לעבודה בלב ובנפש. את שתי השנים האחרונות של הלימודים התיכוניים עשה בבית-הספר החקלאי "עירון" שבחדרה. באותה התקופה למד נועם לגלות את רזי מצלמתו ותורתה. שעות רבות עשה בחדר החושך בפיתוח סרטים ובהדפסת תצלומים.
לפני גיוסו לצבא התלבט, באיזו יחידה לבחור. הוא אמר אז: "אינני הולך בהתלהבות לצבא, אך אם נגזר עלי ללכת, אשתדל למלא את ההליכה תוכן ועל הצד הטוב ביותר". הוא עמד על דעתו לצאת ליחידה קרבית. לאחר הטירונות נשלח לקורס מ"כים וביום הכיפורים הגורלי היה בקורס צלפים.
ספרה עליו רחל, הפקידה הפלוגתית: כשהתחילו להזעיק את הפלוגה לבסיס, עשה מאמצים מיוחדים להגיע במהירות, כדי שהיחידה לא תצא לקרב בלעדיו. הוא הופיע ברגע שהאוטובוסים עמדו לנוע, קפץ על האוטו ואמר לחבריו בחיוך האופייני לו: "חשבתם לנסוע בלעדי, אה? אבל, אל תדאגו, בלעדי לא יתחילו את המלחמה הזו". ועוד ספרה עליו רחל: "על נועם אי-אפשר היה לכעוס, אם רק רצית לכעוס עליו, החל לחייך, ונגד חיוכו לא היה איש מסוגל לעמוד. ביחידה כינוהו 'החייל המחייך' ולעיתים כינו אותו בשם 'רוג'ר מור', בשל יופיו ושערו הבלונדי". חברו, יוסף, סיפר עליו: "נועם היה אהוב על כולם. אי אפשר היה לשכוח את נדיבות לבו הרחב, וכמה פעמים קיבל על עצמו עונש למען חבריו. לא רק את לב חבריו כבש, אלא גם את לב מפקדיו. ולא פלא שלקראת העלייה לחרמון, ניגש אליו המפקד ואמר: 'נועם. אתה תהיה בזחל"ם שלי'". במלחמת יום-הכיפורים לחם נועם עם יחידתו ברמת הגולן כמקלען בזחל"ם של המ"מ.
סיפר חברו שי: "עלינו לחרמון. היו הפגזות מחרידות עלינו. נועם ישב במקומו עם האצבע על הדק המקלע, מחייך ומחכה לבאות. כשנכנסנו לשדה הקרב, התקפלנו כולנו. אף אחד לא העז להרים ראש כדי להשיב אש. נועם היה היחיד שבשלוות נפש טיפוסית התרומם וירה", ממשיך לספר שי. "נפצעתי. חשבתי שאני עומד למות. צעקתי לנועם: קפוץ ואני אחפה עליך! ראיתי אותו יושב בתנוחה מוזרה, שהעבירה בי צמרמורת. הוא לחש: 'מסור ד"ש בבית. הו, שי, כמה רציתי לחיות', והשתתק כשחיוך קל על שפתיו".
נועם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלהבות הבשן. השאיר אחריו אב, אם ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בתקופה שעשה ביחידתו הצליח נועם לתרום רבות לפלוגתו. הוא היה מופת לחבריו במסירותו הרבה בביצוע משימות". לזכרו יצאה חוברת ובה מדברי בני הכיתה, חבריו בקיבוץ וחבריו לנשק.