הבית בראש פינה
סיפורו של בית .
מאת: רות עוזרדבאחד מאותם ימי שמש חורפיים בהירים וצחים שארצנו מתברכת בהם יצאתי יחד עם דדי, אישי המנוח, לטייל בראש פינה
היה זה זמן קצר אחרי שחזור ושיפוץ המבנים הציבוריים בראש פינה העתיקה.
ביקרנו בתערוכה הקבועה לזכרו של פרופ. מר שפעל כה רבות למיגור מחלת הקדחת במקומנו, עברנו את מבנה בית הספר הראשון של המושבה, נכנסנו לבית הכנסת, המשכנו עם הדרך העולה עד שהגענו לנקודה הגבוהה ביותר. משמאלי התגלה מראה עוצר נשימה על עמק החולה , מורדות הגולן ובמרחק ניתן היה להבחין בכיפה המושלגת של החרמון. עוד אני עומדת מוקסמת מהנוף שהתפרס למרגלותיי הצביע אישי על בית בעל שלוש קומות בנוי אבני בזלת מסותתים שבצד הימין של הדרך. בית שסביבו קוצים יבשים, מיני גרוטאות זרוקים , חלונותיו פעורים כחורים שחורים ללא שמשות ומרפסות התלויים על בלימה מפאת הרס הזמן וידי אדם . ניכרת הייתה עזובה רבת שנים.
"יש לי קשר אישי לבית הזה" אמר אישי.
"עת מלחמת העצמאות בתחילת שנת 1948 גויסתי כפלמחניק שלעבר לחטיבת עודד שלחמה בצפון הארץ. עם סיום קורס חבלנים הוטלה עלי המשימה לפוצץ בית ערבי נטוש שעמד בקצה ראש פינה בסמוך לכפר ג'עאוני שתושביו נמלטו . הבית שלט על הדרכים שבעמק והיה חשש שישמש עמדה נוחה לצלפים ערבים
לא היה זה דבר קל בימים ההם טרם מדינה להשיג את החומרים הדרושים למטרה זו. היה צורך בכמות עצומה של לבני חבלה לפיצוץ מבנה אבן כה גדול בנוסף גם במאיצים, נפצים,פתילים, קבל חשמל באורך של חמישים מטר לפחות וכמובן גם מצבר. כאשר היה בידי את כל הדרוש, יצאתי עם כיתת לוחמים לביצוע הפעולה. אטמנו בקפדנות את כל פתחי הבית לפי הנוהל, חיברנו את חומרי הנפץ למפצים בהתאם ההוראות ובדקנו בדיקה חוזרת האם הכול מוכן לפעולה. אנו תפסנו מחסה במורד מאחרי חומת מגן במרחק בטוח ונתתי פקודה - פוצץ - ו---שקט – לא ניע ולא זיע , הבית נשאר עומד גאה על תלו שלם ללא פגע. הייתי המום, הרי פעלנו כראוי ולפי כל החישובים הבית היה אמור לקרוס תחתיו. אז מה קרה?
אחרי חקירת העניין התברר שחומר הנפץ שנרכש בצ'כיה מקורו ממחסני תחמושת שהצבא הגרמני השאיר אחריו עם תום המלחמה.
בשנות הכבוש, הגרמנים כפו על פועלים צ'כיים לעבוד למענם במפעלים לחומרי נפץ. הפועלים חיבלו ביצור והתוצרת הייתה פגומה . הנה כפי שאת רואה הודות להם עומד הבית איתן על מקומו עד היום."
אל אף העזובה הרבה והשנים הרבות שחלפו ממלחמת השחרור, היה זה בית מרשים, שריד יחידי של הכפר ג'עאוני הנטוש/
הבית עמד כך עזוב ושומם עד שנת 1998 אז עבר שיפוצים יסודיים בכספי תרומות מהארץ והעולם לייעודו החדש.
בימינו – בית מפנה - משמש מרכז ייחודי לאבחון וטיפול מוקדם של ילדים אוטיסטים ונותן הדרכה מקיפה למשפחו של הילד לפי שיטה שפותחה שם מ-1987.
השאלה מי היה האדם שבנה את הבית הגדול והמפואר הזה ,לאיזה מטרה ומה עלה בגורלו לא נתן לי מנוח.
פניתי לארכיון המועצה של ראש פינה, נעזרתי בחוברת שהוציאה העמותה של - בית מפנה - שהם כעת הבעלים של הבנין ולאביב קלר, נכד של מייסדי המושבה ראש פינה שממנו שאבתי את רוב המידע.
הנה תולדות הבית לפי מקורות אלה.
בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת עזב המוכתר של ג'אעוני משבט ילבוט ושמו לופתי את כפרו שבגליל ונסע לאמריקה. לא ברור האם הגיע לצפון אמריקה או לארגנטינה שבדרום אמריקה. " אז זה נחשב הינו הך, צפון אמריקה ודרום אמריקה הכול היה אמריקה" אמר אביב קלר בנימה מבודחת .כנראה שהצליח לעשות הרבה כסף. כעבור כמה שנים שב לופטי לכפרו והחל לבנות בית חלומותיו שלא היה דומה לו בכל הסביבה. הבית נבנה מאבני בזלת, היה בן שלוש קומות עם גזוזטרות רבות וגג שטוח. בקומת הקרקע הייתה תחנת קמח ושם גם היו המגורים של המשפחה,
שתי עשרי החדרים עם המרפסות הצמודות בקומה השנייה והשלישית היו מיועדים לשמש לבית הארחה.
לפי סברה של אביב קלר, הרעשים והזעזועים בעקבות הפעלת טחנת הקמח הפחידו את אורחי המלון , נפוצו שמועות שהבית מכושף ועסקיו של לופתי הלכו והידרדרו.
במלחמת השחרור כל תושבי הכפר נמלטו ואיתם גם לופתי ובני משפחתו.
בכך לא תם הספור שלנו
יום אחד כאשר עבדו בשיפוץ הבית, עצרה מרצדס מבריקה בשיפולי הדרך , הנהג פתח את דלת המכונית לאיש כבן שבעים לבוש חליפת קיץ הדורה, חולצת משי בצבע תכלת ועניבת פרפר. האיש נתן מבט לנוף העמק ולבית ממרחק מה , אז ניגש ואמר : "היה זה אבי שבנה את הבית הזה . אני מרוצה שהוא ישמש למטרה נעלה " פנה למכונית חזר כעבור רגע והשאיר את כרטיס ביקור שלו במזכירות.
עבור פחות משנה הגיעו - לבית מפנה - זוג בגיל מתקדם בתלבושת ערבית מסורתית, שניהם תושבי סוריה שנכנסו לישראל דרך גשר אלנבי ", זו הבית שבו גדלתי, אבא שלי בנה את הבית " אמרה האישה היא סקרה את כל פינות הבית בהתרגשות והצביע בדייקנות איפה שנעשו שינוים ואיפה נשמרה הצורה המקורית.
המזכירה נזכרה לפתע באיש עם המרצדס. " לא מזמן ביקר פה אדם, בנו של המוכטר לופתי " אמרה לאורחים
" לא יתכן , אחי מת מזמן " ענתה האורחת.
המזכירה שלפה מאחד המגירות את כרטיס הביקור שהשאיר האיש. כאשר ראתה האורחת את שמו של אחיה החלה לרעוד בכל גופה. סיפרה שהוא נעלם בשנת 1948 וכל בני המשפחה היו בטוחים שאינו בחיים.
עוד ממשרד של בית מפנה נוצר קשר טלפוני בין האח שחי בקנדה ואחותו ,
קשר ראשון אחרי יותר מחמישים שנה
הנה איך מתחבר סיפור על בית אבן נישא, פעולה צבאית במלחמת השחרור שנכשלה, סבוטג' של פועלי כפייה צ'כיים, שיטת טיפול חדישה בילדים אוטיסטים , ומפגש מחודש של אח ואחות אחרי יובל שנים .
רות עוזרד 9/12/07
- התחבר בכדי להגיב