אריה דביר
אריה דביר נולד בצופוט בפולין ב- ח' ניסן תרפ"ב 6.4.1922 ונפטר בלהבות הבשן ב- ד' אדר א' תשמ"ז 11.3.1997
יוחנן דביר, אחיו של אריה, כתב לזכרו:
אריה נולד בשנת 1922 בעיר צופוט ליד דנציג, שהיא גדנסק בפולנית של היום. הוריו היו מתבוללים אשר דיברו ביניהם פולנית, אך עם הילדים דיברו גרמנית. אריה היה בן זקונים. אחיו הנערץ על ידו, זאב (ווצק) היה גדול ממנו ב-12 שנים. אריה למד תחילה בבית ספר גרמני אך עם עלות הנאצים לשלטון עבר לבית ספר פולני. היה תלמיד מצטיין, פעמיים קפץ כיתה, כך שהספיק להשלים את לימודיו בתיכון כבר בגיל 16. עוד בגיל 10 הצטרף לתנועת נוער "הבונים".
בגמר תיכון עבר אריה לשוויץ, שם למד בבית ספר חקלאי. שם נתחזקה זיקתו לחקלאות ולדייקנות רבה. בשנת 1939, בעת לימודיו, פרצה מלחמת העולם, הגרמנים השתלטו על דנציג ואריה לא זכה יותר לראות את הוריו, אשר נספו בשואה.
בשנת 1940, עם תום לימודיו, עלה אריה ארצה והצטרף כבודד לקיבוץ גבעת ברנר, שם עבד בחקלאות. בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח, למחלקה הגרמנית היוקרתית, שבסיסה היה אז במשמר העמק. באותה התקופה גילה היתה "מחזירה ימי עבודה" בקיבוץ זה וכך נפגשו והתקשרו. מאחר שהיו אז בעולם דברים חשובים יותר מאשר הקמת משפחה, התגייס אריה לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. עם הבריגדה הגיע בסוף המלחמה לאירופה וסייע בהצלת שארית הפליטה.
בשנת 1946 חזר אריה ארצה ובא ללהבות על הגבעה בחיאם. הוא נשאר מועמד במשך שלוש שנים תוך ויכוחים אידיאולוגיים תמידיים, אך כאשר מפ"ם התאחדה עם הקיבוץ המאוחד נפתחה לפניו הדרך לחברות בקיבוץ.
אריה עסק בהקמת התשתית החקלאית של להבות. הוא ביצע עבודות בערוגות מפולסות בסלחיה, בניקוז השטחים, בבניית בריכות דגים והנחת קווי מים, הקים ענף המספוא והמרעה הזרוע. הכל במסירות אין קץ מזריחה ועד שקיעה. בשנת 1956, אחרי מבצע סיני, נשלח אריה מטעם משרד החקלאות לשמש מרכז המשק של ניר עוז, שהוקמה אז. ב-1970 יצא במשלחת סיוע לגמביה שבאפריקה. אחרי שנה הצטרפה אליו גילה, ושם שהו כשלוש שנים.
אריה וגילה בנו משפחה לתפארת. נולד אסף, עליזה נהייתה בתם מתוך בחירה, ומאוחר יותר נולדה אביטל. אריה היה פעיל מאד בחיי החברה ובהווי הקיבוץ. השתתף בהצגות ובמסיבות, נטל חלק בשיחות הקיבוץ, אם כי לא פעם נרדם מתוך עייפות וגילה תקעה לו מרפק בכדי להעירו.
בכל אורחות חייו הקפיד אריה על דייקנות, שלמות ותיעוד מסודר וחי את כל שעשה בכל ישותו. נאמנותו של אריה לקיבוץ היתה תמיד מעל הכל. פועלו השאיר עקבות עמוקים בקיבוץ, וגם באזור הגליל העליון, במסגרת מפעלי המים והניקוז האזוריים, בשנים האחרונות עסק בהתמדה ובמסירות בעבודות ארכיון המועצה האזורית.
היה אב משפחה אוהב ומקנה ערכים לילדיו ולנכדיו. אדיבותו ונימוסיו המהולים בהומור חם סימני הכר בכל חייו. היה מבורך בכושר לימוד ובהתמדה יוצאת דופן. שלט בחמש שפות ובעוד כמה במידת מה.
נזכור אותו ביופיו, מסירותו ונאמנותו לקיבוץ ולחברים. גם כאשר סבל מאד ממחלתו וידע את הצפוי לו, השכיל לשמור על שיעור קומה וזקיפות. חיוכו לא הפך להיות מר לעולם, אך לנו הכאיב וצבט בלב.
הלך חבר טוב ועולמנו נעשה צר יותר.
יוחנן דביר, אחיו של אריה, כתב לזכרו:
אריה נולד בשנת 1922 בעיר צופוט ליד דנציג, שהיא גדנסק בפולנית של היום. הוריו היו מתבוללים אשר דיברו ביניהם פולנית, אך עם הילדים דיברו גרמנית. אריה היה בן זקונים. אחיו הנערץ על ידו, זאב (ווצק) היה גדול ממנו ב-12 שנים. אריה למד תחילה בבית ספר גרמני אך עם עלות הנאצים לשלטון עבר לבית ספר פולני. היה תלמיד מצטיין, פעמיים קפץ כיתה, כך שהספיק להשלים את לימודיו בתיכון כבר בגיל 16. עוד בגיל 10 הצטרף לתנועת נוער "הבונים".
בגמר תיכון עבר אריה לשוויץ, שם למד בבית ספר חקלאי. שם נתחזקה זיקתו לחקלאות ולדייקנות רבה. בשנת 1939, בעת לימודיו, פרצה מלחמת העולם, הגרמנים השתלטו על דנציג ואריה לא זכה יותר לראות את הוריו, אשר נספו בשואה.
בשנת 1940, עם תום לימודיו, עלה אריה ארצה והצטרף כבודד לקיבוץ גבעת ברנר, שם עבד בחקלאות. בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח, למחלקה הגרמנית היוקרתית, שבסיסה היה אז במשמר העמק. באותה התקופה גילה היתה "מחזירה ימי עבודה" בקיבוץ זה וכך נפגשו והתקשרו. מאחר שהיו אז בעולם דברים חשובים יותר מאשר הקמת משפחה, התגייס אריה לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. עם הבריגדה הגיע בסוף המלחמה לאירופה וסייע בהצלת שארית הפליטה.
בשנת 1946 חזר אריה ארצה ובא ללהבות על הגבעה בחיאם. הוא נשאר מועמד במשך שלוש שנים תוך ויכוחים אידיאולוגיים תמידיים, אך כאשר מפ"ם התאחדה עם הקיבוץ המאוחד נפתחה לפניו הדרך לחברות בקיבוץ.
אריה עסק בהקמת התשתית החקלאית של להבות. הוא ביצע עבודות בערוגות מפולסות בסלחיה, בניקוז השטחים, בבניית בריכות דגים והנחת קווי מים, הקים ענף המספוא והמרעה הזרוע. הכל במסירות אין קץ מזריחה ועד שקיעה. בשנת 1956, אחרי מבצע סיני, נשלח אריה מטעם משרד החקלאות לשמש מרכז המשק של ניר עוז, שהוקמה אז. ב-1970 יצא במשלחת סיוע לגמביה שבאפריקה. אחרי שנה הצטרפה אליו גילה, ושם שהו כשלוש שנים.
אריה וגילה בנו משפחה לתפארת. נולד אסף, עליזה נהייתה בתם מתוך בחירה, ומאוחר יותר נולדה אביטל. אריה היה פעיל מאד בחיי החברה ובהווי הקיבוץ. השתתף בהצגות ובמסיבות, נטל חלק בשיחות הקיבוץ, אם כי לא פעם נרדם מתוך עייפות וגילה תקעה לו מרפק בכדי להעירו.
בכל אורחות חייו הקפיד אריה על דייקנות, שלמות ותיעוד מסודר וחי את כל שעשה בכל ישותו. נאמנותו של אריה לקיבוץ היתה תמיד מעל הכל. פועלו השאיר עקבות עמוקים בקיבוץ, וגם באזור הגליל העליון, במסגרת מפעלי המים והניקוז האזוריים, בשנים האחרונות עסק בהתמדה ובמסירות בעבודות ארכיון המועצה האזורית.
היה אב משפחה אוהב ומקנה ערכים לילדיו ולנכדיו. אדיבותו ונימוסיו המהולים בהומור חם סימני הכר בכל חייו. היה מבורך בכושר לימוד ובהתמדה יוצאת דופן. שלט בחמש שפות ובעוד כמה במידת מה.
נזכור אותו ביופיו, מסירותו ונאמנותו לקיבוץ ולחברים. גם כאשר סבל מאד ממחלתו וידע את הצפוי לו, השכיל לשמור על שיעור קומה וזקיפות. חיוכו לא הפך להיות מר לעולם, אך לנו הכאיב וצבט בלב.
הלך חבר טוב ועולמנו נעשה צר יותר.
- התחבר בכדי להגיב