חנה שינדלר

חנה היקרה,

 

כשבאתי בשבוע שעבר לבית חולים פגשתי אותך בשלב שאת כבר החלטת, שאת לא רוצה יותר.

 

וראיתי את המבט הזה שאני מקבלת ממך בכל ביקור. מבט שאומר – יופי שבאת, עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו.
 

יש לי עם עצמי חשבון פתוח, ובחשבון הזה אני תמיד מפסידה כי אף פעם אני לא מגיעה לבקר מספיק.
 

כילדה אהבתי לבוא עם נעמי אל ביתה, אצל חנה ומייקל אפשר היה תמיד להרגיש בנוח. היתה לשניהם דרך מיוחדת לקבל אנשים, קרובים ורחוקים צעירים ומבוגרים.

באותן שנים שהכרנו רק את מי שהגיע אל הקיבוץ, התארחו אצלם בבית אנשים מאירופה שדיברו בשפות שונות עם מייקל.

 

אחרי שנעמי נפטרה ביקרתי בכל פעם שיכולתי בבית המיוחד הזה. בית שבו לא מיהרו להחליף רהיטים, ועל הכוננית הותיקה עמד אוסף גדול של בובות מכל רחבי העולם. אוסף שהיה הגאווה שלך חנה, בובות קטנות מעולם גדול.

ובכל פעם הראית לי את הבובות החדשות שנוספו, בשמחה על כך שעוד מדינה בגלובוס נמצאת אצלך על הכוננית ועוד חבר או חברה חשבו עליך והביאו לך מתנה.
 

חנה בעוד חודש יחלפו 32 שנים מאז שנעמי סגרה עיניים כפי שאת אומרת. זה המון זמן, המון זמן בדידות.

 

חנה אני סוגרת עם עצמי חשבון ויודעת שהיינו חברות טובות.
 

לאביבה לאמיר ולמשפחות רציתי שתדעו שבשבילי חנה תמיד היתה אישה גדולה, בדרכה שלה.

 

דורית

סבתא,

 

איך נפרדים אחרי 32 שנה?

 

איך אומרים להתראות בפעם האחרונה?

 

סבתא חנה בתור הנכדה הבוגרת, אני יושבת פה וכותבת עם דמעות בעיניים.

 

לא מאמינה שזה נגמר. שלא נגיע יותר ללהבות הבשן, שלא נבוא אלייך יותר לשתיית קפה ולחזור הביתה עם כל טוב.

 

תמיד כשהיינו באים, הצעת לנו קפה, עוגיות, כל מה שהיה במקרר. ותמיד כשאמרנו שהולכים הביתה, היית מעמיסה עלינו מתנות מכל טוב.

 

סבתא – שמחה שהכרתי אישה מדהימה, אמא וסבתא נהדרת. שמחה שהספקת להיות ביום חתונתנו והספקת להכיר את אסף הנין הראשון שלך.

 

רק ביום שישי האחרון באנו לראות אותך בצפת וחייכת אלינו והרופא אמר שהכל בסדר, והיינו אופטימיים, כי ראינו כמה את חזקה ונלחמת למרות כל מה שעברת בדרך.

 

ידענו שזה מתקרב אך לא ידענו עד כמה. אבל לפחות אנחנו יודעים שאת כבר לא סובלת והולכת לעולם שכולו טוב.

 

אני כותבת לך כאילו את פה אתנו ולא מעכלת שזה נגמר.

 

תשמרי עלינו מלמעלה

 

אוהבת ומתגעגעת,

 

מאיה הנכדה הגדולה