משה דודקביץ

לזכרו של משה ד. חבר להבות, שזוכרים אותו באהבה גם עשרות שנים לאחר מותו.  יהי זכרו ברוך. 

 

כ"א באייר תשמ"ז
 
דברים לזכרו של מוריץ – משה דודקביץ' ז"ל. ( משה ד. )
 
לבוא ולהספיד אותך משה,
כשעדיין נדמה לי, שהנה-
הטלפון הזה המצלצל בשעות הערב,
זה אולי אתה, זה אתה מוריץ בוודאי,
וכל נקישה עדינה ושקטה בדלת,
כאילו אומרת, הנה זה אתה מגיע,
אומר בשקט "שלום" ו"מה נשמע",
עם לחיצת יד חמה.
גם אם תמו כבר השלושים,
איך להסביר זאת? עדיין מחכים לפעמים
וקשה.

קשה לומר עליך דברים משה,
ולא מפני שאין מה לומר חלילה,
אלא מפני שמשה ודברים,
זה כמעט כמו שני הפכים,
כל כך חסכן במלים,
נשמה עשירה, עולם מלא של רגשות, חוויות
ועשיות יום יומיות קטנות וגדולות
וכל כך מעט דיבורים, והמעט שנאמרו,
כל כך בשקט ובנעימים.
למצות את אישיותך כפי שהכרתיה במשך 33 שנים,
לא אוכל גם אם ארבה מאד במלים.

אהבנו אותך מוריץ, אהבנו מאד,
ולא רק כבן- דוד,
אלא יותר כאח, כרע וכידיד,
תמיד שמחנו לקראתך,
וטוב היה לנו אתך,
כי היית אדם אוהב אדם,
ולא משנה היה מה קרבת הדם.
שאלת על כל בני המשפחה,
הקרובים והרחוקים,
התעניינת בכל אחד,
אחי ואחיותיי, גיסי וגיסתי, אחייניי ואחייניותיי,
בני דודים ודודות, קרובים וקרובות,
בני עיר ומכרים, שכנות וידידים,
זכרת לשאול מה הם עושים,
מה חדש אצלם וכיצד מתקדמים,
וכולם הרגישו בכנות ובעניין שאתה מגלה ומשדר,
והתעניינו גם בך, והצטערו כל- כך עם הסתלקותך,
וזה היה מה שנקרא "שידור חוזר",
בבחינת אדם לאדם – "אדם"
ואדם לאדם – "חבר".

בשנים האחרונות, לאחר הניתוח באוזן
והטיפולים והביקורים שבעקבותיו,
התראינו לעתים יותר מזומנות,
והפגישות היו תמיד כה לבביות ופשוטות,
ללא כל גינונים, בטבעיות כזאת, רק לא לעשות לנו בעיות,
(שאף פעם לא עשית, אגב)
ישבנו ליד השולחן במטבח (ולא בסלון, חלילה,)
ושיחות וקטעי שיחות התגלגלו בנעימים ובנחת,
ובמה לא התעניינת, ועל מה לא שאלת?
ואיך בכל נושא הייתה לך ידיעה ודעה,
קבועה, ברורה ומוצקה, שהבעת ברב חכמה וטעם,
בשקט וכבדרך-אגב, בענוותנות ובפשטות, ללא קנטור
וללא התגרות, גם כשההשקפות היו מנוגדות בתכלית,
הכל התנהל על מי מנוחות, בנעם ובעדינות,
כשתרומתך לרוח הליברלית והסובלנות,
היא הגדולה והנכבדה.
על הכל יכולנו לדבר איתך, על חינוך ועל שיטות חינוך והוראה,
על הסטוריה וארכיאולוגיה, תחום התעניינות מיוחד שלך,
על טבע וידיעת הארץ, על שפות, ספרים וטכנולוגיה,
ובעצם על מה לא? על הכל!
ועל האדם- מהפעוט בבית הפעוטות,
ועל ילדים ונוער, ובעיות נוער ובעיות חינוך,
ועל יחסים שבינו לבינה, שבין צעירים למבוגרים,
ושבין מבוגרים לזקנים, ועל הכל היה לך מה לומר,
מעט,אך מפוכח ונבון, וגם כששתקת,
השקט שלך אמר ודיבר.
והגישה שלך לילדים- בחיבה, בליטוף קל בחיוך
ובמשפט מדובב, והילדים החזירו לך בהתאם-
"הדוד מוריץ" או "מוריץ" כשגדלו היה ונשאר- "משהו",
בשבילם, וכשהלכת- כאב גם להם מאד.

וכאן, מה שמאד הציק וכאב לנו כל השנים,
מעולם לא שמענו מפיך "אבא"- אבי, "אמא"- אמי,
אחי או אחותי, לכל היותר אם כבר הזכרת פעם,
זה היה ההורים, או "הבית" שלפני השואה, וחמי- אבינו,
היה "הדוד" היחיד בהא- הידיעה ובגוף שלישי.
לא פעם חשבנו וממשיכים לחשוב ולהצטער
על כך שלא הקמת בית ומשפחה. איזה אושר, חום ואהבה
היה בכוחך להעניק לקן משפחתי משלך, ועל מטען רגשי
יקר כזה שלא מומש, ידאב הלב.
עם זאת הייתה לך משפחה גדולה של חברים, ידידים ומכרים,
והיה לך בית. על "להבות" דיברת תמיד בחום ובאהבה, ועל כך
אנו המשפחה, אסירי תודה למשק, לקיבוץ על כל מרכיביו וחבריו.
הרשו לי פה לומר דבר בשם אומרו ואולי תבוא בכך גאולה לעולם.
אמי ז"ל הייתה מציקה לאבי ז"ל כשהגיעו לזקנה, שעליהם לדאוג בחייהם
לאיזו הנצחה כגון: ספרייה, קרן מלגות, ציוד לבית כנסת וכד',
ואבי תמיד התחמק והתעלם מבקשתה. פעם אחת כשהציקה לו מאד, ענה לה:
"מי שיש לו בנים, אינו צריך לדאוג להנצחה, הבנים- זו היא ההנצחה."
לדאבוננו, אצל משה לא קיימת הנצחה זו, ולית מאן דפליג שהוא ראוי להנצחה
הראויה לדמותו ולאישיותו. ראינו היום ניצנים למפעל זה בקיבוצו- ביתו, ואנו המשפחה
מלאי תקווה, משאלה ותודה, כי יהיה לכך המשך.

כל אדם מתפלל למיתת נשיקה.
משה לא יכול היה לבקש לעצמו מיתה טובה מזו שלו.
למות בלי להיות למעמסה על איש,
למות בלי להתענות ולסבול,
ולמות כשאינו לבדו.
משה אוהב האדם- נפטר בחברת אנשים,
משה אוהב הטבע המושבע- מת בחיק הטבע,
משה אוהב הארץ ונופיה- הסתלק מעולמנו ב"שיא" הארץ כשהוא פוסע בשביליה.
נוחה בשלום על משכבך משה,
נזכור אותך תמיד באהבה.
יהי זכרך ברוך!
 
רבקה דודאי
אשת בן הדוד- ישראל דודאי (דודקביץ')
חיפה



יוסי רונן, בנם של צבי ורחל רוכמן, כתב לזכרו של משה ד':  
--
השכן הנצחי של הורי, תמיד מגיע לכוס תה או סיגריה מגיע לביקור של כמה דקות יושב עם ההורים כל יום בזמן הילדים או בערב,
אבל בימי הזיכרון לפני יום השואה או אחרי, הוא היה שונה עצוב שקט כזה כל הביקור היה אחר, נכנס במהירות מניד בראשו לשלום אבל על הפנים שלו ראית שהוא לא כמו תמיד משהו לא בסדר - לא מחייך.. מסתכל במין מבט כזה לעיניים של אמא, רק לעיניים של אמא והיא, היא מושיטה יד וקוראת לו לשבת לשלחן - יש עוגה יש כוס תה אבל הוא נשאר לעמוד, ככה עצוב שקט, מחזיק את כוס התה ובוהה בחלל ואמא תוך כדי עבודה במטבח הקטנטן ממשיכה לדבר ולספר על הלול על העבודה אבל הוא רק מקשיב מניד בראשו לא מדבר, שותק. מוציאים אותנו לחדר הקטן (חדר שינה שיכון ב' ) לפתע הוא קם ויוצא עובר לבית שלו,
אמא אומרת בצער בכאב שמשה נשאר לבד שאת כולם הרגו הגרמנים בשואה, ושנהיה בשקט שכואב ועוד יותר כואב למשה ד' כי הוא היה שם, במחנה באושוויץ ויש לו מספר על היד.. אבל אף פעם הוא לא מדבר על זה אף פעם.. והכאב והצער של אמא הופך לכאב שלי על משה שככה נשאר לבד..
זה פצע שכולם מנסים לשכוח, להדחיק לפעמים, אבל לנו הילדים זו חוויה מפוצלת, בבית הילדים לא חשת בכלל את הכאב הזה, את יום השואה, בבית הילדים תמיד שמח תמיד מתרוצצים לאנשהוא..גם ביום השואה יש סירנה אפשר לראות איך מפעילים את הסירנה על מקלט המפקדה,
-
יהי זיכרו ברוך
-----
בתמונה המפורסמת של צבי רוכמן - שלג בקיבוץ: משה ד' עם יוסי רוכמן לפני חדר האוכל הישן
משה דודקביץ

משה היה ספורטאי ושחקן כדור רגל - בתמונה למטה: יום ספורט 1950
משה דודקביץ - יום ספורט 1950

רחל רוכמן ומשה רוקדים לאחר טיול לג'רמק. צילם: צבי רוכמן.


משה דודקוביץ בצעירותו
משה בבר המצווה של אחיינו יוחאי דודקביץ (דודאי)
משה בבר המצווה של יוחאי דודאי (דודקוביץ)
משה בחתונה של יוחאי
משה דודקוביץ בחתונה של יוחאי