ט"ו בשבט

התמונות - בתחתית הדף

כמה מילים על ט"ו בשבט 
מאת ניסים אלחלל

לפני מאה שנה יצרו מורים עבריים את טקסי הנטיעות בט"ו בשבט בארץ ישראל, כמין גרסה מקומית של "יום העץ" – חג הנטיעות שנוצר בארה"ב ב- 1872  ומשם נפוץ ברחבי העולם. 
יש לציין שגם ההלכה הרבנית לא התנגדה לרעיון המקורי היפה, מפני שט"ו בשבט עד אז היה חג אזוטרי שנחוג רק על ידי המקובלים. 
לעולים מהעליות הראשונות נראתה הארץ שוממה ונטולת יערות, והרי לא כך אמורה הייתה להראות "מולדת". כמו באירופה וצפון אמריקה, התמקדה רומנטיקת הטבע הדמיונית בעצי יער  להראות "מולדת". כמו באירופה וצפון אמריקה, התמקדה רומנטיקת הטבע הדמיונית בעצי יער גבוהים על חשבון שימור היער והצומח הים תיכוני שרובו היה רחבי עלים ולא מחטני.
הארץ ניחנה בעושר לא רגיל של מיני חי וצומח שלא כלל יערות-עד גבוהי עצים. רומנטיקת הטבע הלכה עם האינטרסים הלאומיים של התיישבות ו"כיבוש השממה" שהשתקפו בפופולאריות הגבוהה של נטיעות ט"ו בשבט בצורה מוגזמת מאד של עצי מחט ונזקיהם לצמחיה המקומית. עץ האורן נבחר לייער את הארץ בשל מהירות קליטתו וצמיחתו. פגיעתו קשה לצומח הטבעי של החורש הים תיכוני (אלונים, אלות, אשחר, כליל החורש, לבנה רפואי ועוד...) נטיעת יער מחטני אינה מתאימה יותר לתפיסות סביבתיות מציאותיות שלא רואות את היער האירופי הגבוה כקנה המידה הבלעדי לטבע של הארץ שהיה מאופיין עם החורש הים תיכוני רחב העלים.
הקרן הקיימת הבינה שחייבים לשנות את מדיניות היעור והחלה בנטיעות של עצי החורש רחבי-העלים. בשנת 2013 נטעו למעלה ממיליון עצים, נשבר שיא של כל הזמנים במספר השתילים שנשתלו בט"ו בשבט. יותר מ- 70% היו רחבי עלים, בניגוד לנטיעות של שנים עברו.