רות עוזרד - נערה ושמה רנה / נעורים במלכודת
"לזכור את העבר
לחיות בהווה
לבטוח בעתיד"
(אבא קובנר)
ספרך "נערה ושמה רנה" יצא לאור בשנת 1997 בפעם הראשונה, ובמהדורה שנייה בשנת-2006.
מה הניע אותך לכתוב את הספר?
באחד מן הימים נכדתי, שהייתה בגילאי בית הספר, שאלה אותי: "האם היית בשואה?"
במשך שנים רבות אנשים לא דיברו על מה שעבר עליהם בחייהם. אנשים שהגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה מפולין ומליטא, שעברו דברים קשים מנשוא לא דיברו, כך שלא חשתי שיש לי זכות לדבר.
כאשר כתבתי את הספר הייתי כבר כבת – 72.
כתבתי את הזיכרונות שהיו בראשי עבור הנכדים.
אני כתבתי בכתב ידי, ודדי, בן זוגי ז"ל, הדפיס את הכתוב על המחשב. עדנה, כלתי, עשתה את הגהה.
אני עדיין עבדתי בימים אלו ודדי היה זה שעמד על כך שבכל יום כאשר אני חוזרת מהעבודה אתפנה בשעות אחר הצהריים ואשב לכתוב.
כאשר הסתיימה הכתיבה, הוצאנו כ-20 עותקים אותם חילקנו לבני המשפחה. הנכד עומר, שהיה אז בן 15 אמר: "סבתא, זה ראוי להדפסה". אני חשבתי שזה לא יעניין איש...
כשהתקבל כתב היד בהוצאה לאור של משרד הביטחון, קיבלתי טלפון מיורם טהר-לב, שהגיב בחום.
הספר יצא לראשונה בשנת 1997 בהוצאת משרד הביטחון. היו תגובות רבות. הוא נרכש במיוחד עבור ספריות ובתי ספר, ועותק אחד גם נשלח לספרייה הלאומית בירושלים.
בקיבוץ ערכו לי מסיבה גדולה עם ארוחה, נאומים ונגינה בחדר האוכל.
הספר אזל מן המדפים...
בשנת 2006 הספר יצא לאור פעם נוספת בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בין המהדורות יש הבדלי עריכה רבים, ששיפרו את הספר. גם שמו שונה מ"נעורים במלכודת" לשם "נערה ושמה רנה".
אירועים מסוימים הושמטו, ופרטי מידע שהתווספו עם השנים באו במקומם:
גורלו של אבי ז"ל נודע לי: בעקבות פתיחת הארכיונים בגרמניה קיבלתי הודעה שבישרה לי שאבי הועבר מבוככנוולד לברגן-בלזן, ושם מצא את מותו..
בעקבות יציאת המהדורה השנייה ראיינו אותי לכלי התקשורת השונים: ראיון עם טלי ליפקין שחק, ערוץ 1, ועוד.
הספר קיבל את המלצתו של משרד החינוך.
קיבלתי הזמנה לתיכון עיינות ירדן לפגישה עם קבוצת בני נוער מגרמניה שהגיעה לחילופי נוער ועם התלמידים המקומיים.
הוזמנתי לסיור עם קבוצת בני נוער משיקגו בברלין. הגענו לוילת ואנזה שם נערה ועידת ואנזה בה התקבלה ההחלטה על ה"פתרון הסופי" – השמדת יהודי אירופה, על ידי הנאצים. שם הצגתי להם על פני המפה את המסלול הארוך אותו עברתי בשנות מלחמת העולם השנייה ברחבי אירופה. על אותו המסלול מסופר בספר.
מה שעזר לי לעבור את הדרך הארוכה ולשרוד בחיים סכנות מוות, היו שני מוטיבים: "לא לרחם על עצמי" ו"לא לפחד".
בספר רשומים סיפורים המתארים איך ניצלתי מסכנת מוות. הספר כתוב בצורה מאד מתומצתת. כל סיפור היה יכול להתפתח לספר בפני עצמו, אך מכיוון שהוא היה מיועד לנכדיי ולדור הצעיר, רציתי שיהיה זורם וקל לקריאה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, משפחתכם התפזרה. אביך נלקח באכזריות על ידי הגסטאפו מביתכם באוקטובר 1938, את ואחותך האמצעית, בטי, הסתננתן לקבוצת ילדות לבלגיה בינואר 1939, ומשם הוברחתן לצרפת. אמך ואחותך הצעירה נשארו בגרמניה, ספרי לנו את סיפורן.
אמי קיבלה רישיון עבודה באנגליה. מכיוון שלא יכלה לקחת את אחותי הקטנה איתה, היא הביאה אותה גם לבלגיה. אך משום שהייתה צעירה ממני ומאחותי, היא נשלחה לבית יתומים אחר, בו שהו ילדים צעירים יותר.
לאחר זמן מה היא אומצה על ידי משפחה בלגית וחיה איתם עד גיל 12. כאשר התאפשר לאמי היא יצרה אתה קשר והביאה אותה לאנגליה. המעבר היה קשה מאד לאחותי, שלא היו לה זיכרונות מימי ילדותה עם המשפחה שלנו . היא לא זכרה גרמנית ונקשרה למשפחה הבלגית המאמצת.
אחרי המלחמה, הגיעה בטי, אחותי האמצעית גם היא לאנגליה. אני רציתי מאד שהן יגיעו לארץ ישראל ונחייה פה יחד, אך זה לא קרה. עם אחותי הצעירה אני מדברת באנגלית, אין לה זיכרונות ילדות ממני. בטי אני בקשרים מעולים ואנו מדברות בטלפון כל יום לפני השינה.
עם פלישת הצבא הנאצי לבלגיה ב-1940, נאלצתם להצטרף להמון רב שנס על נפשו, ובית היתומים שם שהיתן, את ואחותך בטי, פונה לצרפת, לאן הגעתן? ספרי לנו על "בית הילדים"
"בית הילדים" היה ממוקם בצרפת קרוב להרי הפירנאים על גבול ספרד. בית? לא היה זה באמת בית, כי אם מחסן גרוטאות שנתרם לנו על ידי ראש הכפר המקומי. לא היו מיטות, לא היו בגדים, אוכל או לימודים. סידרנו שם קש על הרצפות לשינה וכל אחד מהילדים קיבל שמיכת סוסים. מכיוון שבחורף הקור היה מקפיא, הסתדרנו בשלשות וישנו ביחד כדי להתחמם. לי היה מעיל אתו הגעתי לשם בגיל 13. עם המעיל הזה הלכתי עד לגיל 18. התנאים היו קשים.
היינו כ-100 ילדים. הנערים הבוגרים התארגנו בינם ובין עצמם ודאגו להעסיק ולשעשע את הצעירים. פתחתי שם ספרייה, העלנו הצגות ועוד, והכל בכוחות עצמנו, ללא מבוגרים. לא הייתה אלימות בין הילדים... היה שם משהו מאד מיוחד.
אנו שומרים על קשר. נוסעים לביקורים, משתתפים באירועים משפחתיים, ומארגנים מפגשים רשמיים . המפגש הראשון נערך פה בלהבות הבשן בשנת 1985. פטר זלץ ואני ארגנו את המפגש, ואליו הגיעו כ-40 "ילדים".
ראיינו: מעין שמיל-גולד
ניבה שקד מרץ 2013
לחיות בהווה
לבטוח בעתיד"
(אבא קובנר)
ספרך "נערה ושמה רנה" יצא לאור בשנת 1997 בפעם הראשונה, ובמהדורה שנייה בשנת-2006.
מה הניע אותך לכתוב את הספר?
באחד מן הימים נכדתי, שהייתה בגילאי בית הספר, שאלה אותי: "האם היית בשואה?"
במשך שנים רבות אנשים לא דיברו על מה שעבר עליהם בחייהם. אנשים שהגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה מפולין ומליטא, שעברו דברים קשים מנשוא לא דיברו, כך שלא חשתי שיש לי זכות לדבר.
כאשר כתבתי את הספר הייתי כבר כבת – 72.
כתבתי את הזיכרונות שהיו בראשי עבור הנכדים.
אני כתבתי בכתב ידי, ודדי, בן זוגי ז"ל, הדפיס את הכתוב על המחשב. עדנה, כלתי, עשתה את הגהה.
אני עדיין עבדתי בימים אלו ודדי היה זה שעמד על כך שבכל יום כאשר אני חוזרת מהעבודה אתפנה בשעות אחר הצהריים ואשב לכתוב.
כאשר הסתיימה הכתיבה, הוצאנו כ-20 עותקים אותם חילקנו לבני המשפחה. הנכד עומר, שהיה אז בן 15 אמר: "סבתא, זה ראוי להדפסה". אני חשבתי שזה לא יעניין איש...
כשהתקבל כתב היד בהוצאה לאור של משרד הביטחון, קיבלתי טלפון מיורם טהר-לב, שהגיב בחום.
הספר יצא לראשונה בשנת 1997 בהוצאת משרד הביטחון. היו תגובות רבות. הוא נרכש במיוחד עבור ספריות ובתי ספר, ועותק אחד גם נשלח לספרייה הלאומית בירושלים.
בקיבוץ ערכו לי מסיבה גדולה עם ארוחה, נאומים ונגינה בחדר האוכל.
הספר אזל מן המדפים...
בשנת 2006 הספר יצא לאור פעם נוספת בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בין המהדורות יש הבדלי עריכה רבים, ששיפרו את הספר. גם שמו שונה מ"נעורים במלכודת" לשם "נערה ושמה רנה".
אירועים מסוימים הושמטו, ופרטי מידע שהתווספו עם השנים באו במקומם:
גורלו של אבי ז"ל נודע לי: בעקבות פתיחת הארכיונים בגרמניה קיבלתי הודעה שבישרה לי שאבי הועבר מבוככנוולד לברגן-בלזן, ושם מצא את מותו..
בעקבות יציאת המהדורה השנייה ראיינו אותי לכלי התקשורת השונים: ראיון עם טלי ליפקין שחק, ערוץ 1, ועוד.
הספר קיבל את המלצתו של משרד החינוך.
קיבלתי הזמנה לתיכון עיינות ירדן לפגישה עם קבוצת בני נוער מגרמניה שהגיעה לחילופי נוער ועם התלמידים המקומיים.
הוזמנתי לסיור עם קבוצת בני נוער משיקגו בברלין. הגענו לוילת ואנזה שם נערה ועידת ואנזה בה התקבלה ההחלטה על ה"פתרון הסופי" – השמדת יהודי אירופה, על ידי הנאצים. שם הצגתי להם על פני המפה את המסלול הארוך אותו עברתי בשנות מלחמת העולם השנייה ברחבי אירופה. על אותו המסלול מסופר בספר.
מה שעזר לי לעבור את הדרך הארוכה ולשרוד בחיים סכנות מוות, היו שני מוטיבים: "לא לרחם על עצמי" ו"לא לפחד".
בספר רשומים סיפורים המתארים איך ניצלתי מסכנת מוות. הספר כתוב בצורה מאד מתומצתת. כל סיפור היה יכול להתפתח לספר בפני עצמו, אך מכיוון שהוא היה מיועד לנכדיי ולדור הצעיר, רציתי שיהיה זורם וקל לקריאה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, משפחתכם התפזרה. אביך נלקח באכזריות על ידי הגסטאפו מביתכם באוקטובר 1938, את ואחותך האמצעית, בטי, הסתננתן לקבוצת ילדות לבלגיה בינואר 1939, ומשם הוברחתן לצרפת. אמך ואחותך הצעירה נשארו בגרמניה, ספרי לנו את סיפורן.
אמי קיבלה רישיון עבודה באנגליה. מכיוון שלא יכלה לקחת את אחותי הקטנה איתה, היא הביאה אותה גם לבלגיה. אך משום שהייתה צעירה ממני ומאחותי, היא נשלחה לבית יתומים אחר, בו שהו ילדים צעירים יותר.
לאחר זמן מה היא אומצה על ידי משפחה בלגית וחיה איתם עד גיל 12. כאשר התאפשר לאמי היא יצרה אתה קשר והביאה אותה לאנגליה. המעבר היה קשה מאד לאחותי, שלא היו לה זיכרונות מימי ילדותה עם המשפחה שלנו . היא לא זכרה גרמנית ונקשרה למשפחה הבלגית המאמצת.
אחרי המלחמה, הגיעה בטי, אחותי האמצעית גם היא לאנגליה. אני רציתי מאד שהן יגיעו לארץ ישראל ונחייה פה יחד, אך זה לא קרה. עם אחותי הצעירה אני מדברת באנגלית, אין לה זיכרונות ילדות ממני. בטי אני בקשרים מעולים ואנו מדברות בטלפון כל יום לפני השינה.
עם פלישת הצבא הנאצי לבלגיה ב-1940, נאלצתם להצטרף להמון רב שנס על נפשו, ובית היתומים שם שהיתן, את ואחותך בטי, פונה לצרפת, לאן הגעתן? ספרי לנו על "בית הילדים"
"בית הילדים" היה ממוקם בצרפת קרוב להרי הפירנאים על גבול ספרד. בית? לא היה זה באמת בית, כי אם מחסן גרוטאות שנתרם לנו על ידי ראש הכפר המקומי. לא היו מיטות, לא היו בגדים, אוכל או לימודים. סידרנו שם קש על הרצפות לשינה וכל אחד מהילדים קיבל שמיכת סוסים. מכיוון שבחורף הקור היה מקפיא, הסתדרנו בשלשות וישנו ביחד כדי להתחמם. לי היה מעיל אתו הגעתי לשם בגיל 13. עם המעיל הזה הלכתי עד לגיל 18. התנאים היו קשים.
היינו כ-100 ילדים. הנערים הבוגרים התארגנו בינם ובין עצמם ודאגו להעסיק ולשעשע את הצעירים. פתחתי שם ספרייה, העלנו הצגות ועוד, והכל בכוחות עצמנו, ללא מבוגרים. לא הייתה אלימות בין הילדים... היה שם משהו מאד מיוחד.
אנו שומרים על קשר. נוסעים לביקורים, משתתפים באירועים משפחתיים, ומארגנים מפגשים רשמיים . המפגש הראשון נערך פה בלהבות הבשן בשנת 1985. פטר זלץ ואני ארגנו את המפגש, ואליו הגיעו כ-40 "ילדים".
ראיינו: מעין שמיל-גולד
ניבה שקד מרץ 2013
