חנוכה 1958
נכתב בחנוכה 1958 – אחרי ההפגזה הסורית בה נהרס חדר האוכל בקיבוץ.
כל שנה ציפורים נודדות להקות, להקות מארץ לאל ארץ.
בכל שנה רוח קדים נושבת במרומים עלי אדמה.
בכל שנה נדליק נרות החנוכה במשותף ובנפרד.
לא מוזר שהכל רגיל בהחלט, שום דבר לא השתנה במהלך החיים. כיצד זה יכול להיות? פתאום , הננו עומדים מול הרס, ולרגע נדמה שדמעה נדחקה לעין, אך החיים אינם נותנים , החיים דורשים ודורשים, ודורשים ... ואין פנאי לבכי שאולי היה טוב, משחרר.
כך מתחשל לבנו בשעת צרה, וכענק מתרומם גופנו מול הפגע ומסלקו.
שוב בונים, שוב תכניות לעתיד.
גשם יורד, גשם ברכה לשדות, גשם שוטף , הוא זכר קורות, נכנס לעצמות,
מדפק על מוחנו , לשכוח.. לשכוח... לשכוח..
בלהבות נרות החנוכה, הננו חולמים...
עברנו חולף לפנינו, והעתיד חבוי אי שם ..
לפתע נקיצה, והנה גדלו הילדים, הם מדליקים לנו נרות ובלבנו היה אור –
נעשה חמים מסביב , ואנו מברכים על חג שמח. כמה טוב שאפשר והחג שמח!
מים רבים זרמו מאז בודי וימשיכו לזרום..
ולבנו, הידפוק באותו הקצב ובאותה האמונה?
אנו תפילה
מרים דביר