"היו ימים"

נכתב בחנוכה 1958 – אחרי ההפגזה הסורית בה נהרס חדר האוכל בקיבוץ.

כל שנה ציפורים נודדות להקות,  להקות מארץ לאל ארץ.
בכל שנה רוח קדים נושבת במרומים עלי אדמה.
בכל שנה נדליק נרות החנוכה במשותף ובנפרד.
לא מוזר שהכל רגיל בהחלט, שום דבר לא השתנה במהלך החיים. כיצד זה יכול להיות? פתאום , הננו עומדים מול הרס, ולרגע נדמה שדמעה נדחקה לעין, אך החיים אינם נותנים , החיים דורשים ודורשים, ודורשים ... ואין פנאי לבכי שאולי היה טוב, משחרר.
כך מתחשל לבנו בשעת צרה, וכענק מתרומם גופנו מול הפגע ומסלקו.
שוב בונים, שוב תכניות לעתיד.
גשם יורד, גשם ברכה לשדות, גשם שוטף , הוא זכר קורות, נכנס לעצמות,
מדפק על מוחנו , לשכוח.. לשכוח... לשכוח..
בלהבות נרות החנוכה, הננו חולמים...
עברנו חולף לפנינו, והעתיד חבוי אי שם ..
לפתע נקיצה, והנה גדלו הילדים, הם מדליקים לנו נרות ובלבנו היה אור –
נעשה חמים מסביב , ואנו מברכים על חג שמח. כמה טוב שאפשר והחג שמח!
מים רבים זרמו מאז בודי וימשיכו לזרום..
ולבנו, הידפוק באותו הקצב ובאותה האמונה?
                           אנו תפילה
                                                     מרים דביר

תולדות הקיבוץ
הקיבוץ נוסד בכרכור (מושבה ליד חדרה) בשנת 1940, והיו בו אז 38 חברים.
המייסדים היו קבוצת "עולים", עולים צעירים מאירופה, שהובאו לארץ ע"י "עליית הנוער", ולמדו בקיבוץ משמר העמק, ויוצאי חברת נוער מאפיקים, חברי "השומר הצעיר", רובם ככולם הגיעו מגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. בכרכור המתינו חברי הקיבוץ עד שיאותר מקום מתאים להתיישבות.
כעבור חמש שנים, קיבל הקיבוץ אדמה להתיישבות וב-2.11.1945 (יום השנה להצהרת בלפור) עלה על הקרקע ב"גבעת להבות".
שם הקיבוץ בהתחלה היה "להבות", זמן מה אחר-כך התווסף לשם "להבות" גם הבשן"."להבות" על שם ספר פולנישתורגם לעברית, וגרם באותה עת להתרגשות אצל כל קוראיו. לרמה שמעל הקיבוץ קראו אז "הרי הבשן" (היום רמת הגולן) – ומכאן השם.
הכפר הערבי הסמוך נקרא "חיאם אל-ואליד", ותושביו קיבלו את חברי הקיבוץ בסבר פנים יפות. נכבדי הכפר אף השתתפו בטקס העלייה על הקרקע, והביאו אוכל וכיבוד.
לקראת העלייה על הקרקענרכשה "שוורצלוזה" - מכונת ירייה אוסטרית, לשמירה על הקיבוץ.
אחרי שנתיים על הגבעה, הוחלט להזיז את מקום הקיבוץ אל מרגלות הגבעה, וזהו מקום הקיבוץ מאז (1947) ועד היום. הזזת מקום ההתיישבות הייתה מסיבה ביטחונית – גבעת להבות הייתה חשופה מאוד לשטח שמעבר לקו הגבול עם סוריה – בסה"כ כמה מאות מטרים מזרחה.
על הגבעה נמצא עד היום הבנייןהיחיד של הקיבוץ דאז (החברים גרו באוהלים ובצריפים) שנבנה כמחסן נשק ומגדל שמירה. הוא קרוי בסלנג המקומי "בית המכשפה", ושימש נושא טוב לסיפורים מרתקים שנהגו לספר המורות והגננות שהיו הולכות עם הילדים לטיול לגבעה.
הקשיים היו רבים: קירבה לגבול הסורי, מחסור במים ובקרקע, קדחת, ביצה טובענית שגרמה לקשיי עבירות וניתוק, ושטח בזלתי טרשי קשה במיוחד. בשנים הראשונות הושקעו 12,000 ימי עבודה בהכשרת הקרקע, ניקוז וייעור. מבני קבע ראשונים למגורים נבנו רק ב- 1950.
 
במלחמת העצמאות הותקף הקיבוץ על ידי כוחות סוריים. "ההתקפה הגדולה על הקיבוץ נמשכה כארבע יממות. ביום ההתקפה השני נהרג חבר הקיבוץ יעקב כהנא, ובגלל שבית הקברות של הקיבוץ היה אז בשטח הכוחות הסוריים, נקבר יעקב ז"ל כעשרה מטרים ליד מגדל השמירה הצפוני של הקיבוץ (מגדל צפון). ביום הרביעי של ההתקפה, כאשר מלאי התחמושת אזל, שלח הפלמ"ח מחלקה של לוחמים מכפר גלעדי, אשר תקפה את הכוחות הסוריים, אשר התבססו על גבעת להבות. חברי הקיבוץ, בסיוע אנשי הפלמ"ח, הצליחו להדוף את ההתקפות הסוריות.
בהתקפה של הפלמ"ח על הסורים שבגבעת להבות, נהרגו שני פלמ"חניקים, ואחד מהם, דב שייטוביץ ז"ל, נקבר סמוך לקברו של חברנו יעקב כהנא ז"ל . מגדל צפון משמש היום כאתר הזיכרון של הקיבוץ.
במהלך המלחמה עזבו ערביי הכפרים את בתיהם, רובם מזרחה לעבר רמת הגולן.
 
החל משנות ה-50 הראשונות נקלטו בקיבוץ חברות נוער, גרעיני השלמה ועוליםמכ-30 ארצות שונות.
בשנים שלאחר מלחמת העצמאות החלו החברים בעיבוד השטחים הסמוכים לקיבוץ, ולאחר ייבוש החולה (1958) נעשתה הקצאת קרקעות רשמית לכל היישובים באזור.
בסוף 1958 הופגז הקיבוץ ע"י הסורים, וחדר האוכל ששכן אז בצריף עץ – נהרס. כמו כן נהרסו צריפים ובתים רבים ניזוקו. בעקבות כך נבנה חדר אוכל חדש, שנחשב אז פאר היצירה של מבני הציבור בקיבוצים.
בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, נחפרו בקיבוץ תעלות קשר ומסתור לאורכו ולרוחבו. בעקבות המלחמה הוסר האיום שרבץ מעל הקיבוץ משך 19 שנה, והגבול נדד מזרחה אל אזור קוניטרה.
בשנות ה-80 נקלע הקיבוץ, כמו עשרות קיבוצים נוספים, למשבר כלכלי קשה, ובעקבותיו גם עזיבות רבות של חברים.
עם השלמת הסדר החובות, נחלץ הקיבוץ בשנים האחרונות מהתקופה הקשה.
 
בשנת 2005 החלה בניית ההרחבה הקהילתית, שבאה לענות על הקיטון באוכלוסיית הקיבוץ והזדקנותו. ההרחבה כוללת 111 יחידות, רובן ככולן כבר מאוכלסות בחבורה גדולה ואיכותית, שתורמת לחידוש ולריענון פני הקיבוץ.
 
אנו עומדים היום לקראת קליטה מבורכת של בנים חוזרים לקיבוץ, במעמד "חבר חדש". בנים אלה יהוו חלק מרכזי וחשוב בשדרת החיים של הקיבוץ מעתה והלאה.

ביוגרפיה של חסיה

חסיה נולדה בגרודנו, פולין בינואר 1921 כבת שניה למשפחה בת ארבעה ילדים.
בגיל 12 הצטרפה לשומר הצעיר ושם התחנכה, הדריכה והייתה מהפעילות המרכזיות בקן.
ב-1941 נכבשה גרודנו ע"י הגרמנים ויהודי גרודנו נסגרו בשני גטאות. חסיה ומשפחתה גורשו לגטו הגדול בעיר.
במשך שנה חסיה וחברי השומר הצעיר פעלו בשני הגטאות, הדריכו ובמקביל החלו לבסס את המחתרת הלוחמת.
בינואר 1943 התקבלה הוראה שעל חברי המחתרת לעבור לגטו ביאליסטוק. חסיה נשלחה ע"י המחתרת להעביר את מעבדת זיוף המסמכים לביאליסטוק.
לאחר שהגיעה לביאליסטוק והצליחה להכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא מקבלת הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי ולחיות שם כפולניה.
חסיה מצליחה לקבל תעודת זהות גרמנית בגסטפו, למצוא דירה ועבודה אצל גרמנים בביאליסטוק.
במשך חצי שנה היא מקשרת בין הצד הארי לגטו – מעבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד.
17 נערות פעלו כך ורק 5 נותרו בחיים לאחר המלחמה.
באוגוסט 1943, לאחר חיסול גטו ביליסטוק, הקשריות שנותרו, עוברות לעבוד עם הפרטיזנים ביערות. במשך שנה, עד השחרור, הן מעבירות בלילות תחמושת ותרופות מהעיר לפרטיזנים.
ביולי 1944 משרטטת חסיה מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבה ומעבירה אותה לצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביליסטוק ללא נפגעים וחסיה קיבלה על כך את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים.
בספטמבר 1944, לאחר השחרור חוזרת חסיה לגרודנו שנכבשה ע"י הרוסים. שם הסתבר לה שהיא נותרה לבדה מכל משפחתה הענפה.
בספטמבר 1945 חסיה מוברחת לגבול פולין ומגיעה לורשה ושם היא מחליטה לפעול להקמת תנועת השומר הצעיר מחדש.
בינואר 1946 היא יוצאת עם משלחת לועידת השומר הצעיר הראשונה שנערכה אחרי המלחמה בצרפת. שם היא מספרת לראשונה את סיפור התנועה, המחתרת והלחימה פולין בזמן המלחמה.
את הועידה הזו אירגן הייני בורנשטיין, שם הם נפגשו לראשונה והשאר היסטוריה....
במרץ 1946 חסיה פותחת את בית הילדים היהודי הראשון של הקאורדינציה (איחוד של כל תנועות הנוער החלוציות). היא אוספת ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, וביחד הם מתחילים את מסעם לארץ ישראל. חסיה משמשת לילדים אם ואחות, מדריכה ומורה ובעיקר מחזירה להם את האמונה בחיים ובאדם.
לאחר נדודים בפולין, גרמניה וצרפת הם עולים על האונייה תאודור הרצל. חסיה ממונה על 500 ילדים בדרכם ארצה.
במבואות חיפה הבריטים תופסים אותם ומגרשים את נוסעי האוניה לקפריסין. במשך כחצי שנה הם שוהים שם וחסיה ממשיכה שם את פעולות השומר הצעיר.
באוגוסט 1947 חסיה עם הילדים מגיעים לעתלית. לאחר השחרור ממחנה המעפילים חסיה מגיעה עם קבוצת הילדים הבוגרים לקיבוץ גן שמואל. לאחר שלושה חודשי קליטה היא מחליטה לעזוב את הילדים ולהגשים את חלומה – להצטרף לקיבוץ בהקמה בישראל והכי קרוב לגבול שאפשר.
היא נפגשת עם הייני, שחיכה לה כל השנים האלו, וביחד הם מצטרפים לגרעין שהקים את להבות הבשן על הגבול הסורי.
ב-1949 נולדה ביתם הבכורה יהודית. 3 שנים מאוחר יותר נולדה רחלי. שמונה שנים מאוחר יותר נולדה דורית.
במהלך החיים בקיבוץ חסיה המשיכה לעבוד כמחנכת. בתחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ ובגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים.
במקביל עסקה באומנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה בתל-חי ולימדה 20 שנה. כמו כן עבדה, ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ והייתה פעילה בתחומים שונים בקיבוץ. היא עסקה באומנות עד שגופה בגד בה.
גם כשהגיעה העליה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 חסיה נרתמה לעזור בקליטת המשפחות של בית ראשון במולדת ותרמה רבות הן בשל אשיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.
חסיה הקימה משפחה גדולה ואוהבת – 3 בנות וחתנים, 11 נכדים ו-9 נינים ועוד אחת בדרך.

יהיה זכרה ברוך.