כך היינו - יורי קנדל

כשהיינו ילדים, בחורף, ניתן היה להלך בין השלוליות רק במגפיים, ובכניסה לבית הילדים, לחדר אוכל ולחדרי ההורים היה צריך להשתמש ב"מחלץ" המגפיים ולנעול נעלי בית (של "המגפר").

הוואדי עלה על גדותיו והמעיינות גלשו והציפו, מ"בריכת הנוי" שהייתה בין המזכירות למרכולית של היום, ה"צביש'ן", וכל אזור מחנה הנח"ל בדרך לבריכה. 

ההורים מיהרו לעגלת הנפט שנגררה על ידי ג'ורג' יסל למלא את תנורי הפרימוס - וכשרווח גם את ה"פיירסייד" המשוכלל של פרידמן, וריח הדלק הבוער נתערב עם קליפות ההדר שהיו מניחים מעל.

בלילה נשמע זרם המים בוואדי כ-1000 קטרים (או רכבות - תשאלו את Offer Michaeli@) ושומרת הלילה התקשתה לשמוע את קריאות הילדים בשמרטף.

בשנות ה-50 וה--60 מעשה החלוצים עוד היה בראשיתו, לפחות בעיני חברי להבות, כאשר המפעל הציוני לדידם רק בתחילתו. הוצאת "קיטור" על המדרכות נעשתה לעת בחירת נושאי תפקיד: מרכז משק, מזכיר קיבוץ, גזבר או רכז/ת ועדת חברים, כאשר המאבק לא היה אידאולוגי אלא בין הקבוצות שהרכיבו את הגרעין המייסד: בוגרי בן שמן, מרחביה, משמר העמק או אפיקים.

תיאור התקופה ניתן על ידי ירוחם כפכפי ללחן של יואל וולבה ל"הורה סחרחרת" ב-1934:

אֶל הַחוּלָה נַעֲפִּילָה
וּבִצּוֹתֶיהָ נְיַבֵּשׁ
אָנוּ עָלִינוּ הַגָּלִילָה
אֶת הַחוּלָה עֲלֵה וָרֵשׁ.

אָנוּ בְּיִזְרְעֶאל קָדַחְנוּ
גַּרְנוּ שָׁם בְּאֹהָלִים
אֶל הַחוּלָה נַעְפִּיל אֲנַחְנוּ
וְיִשּׁוּב חָדָשׁ נָקִים.

אֶרֶץ נֹגַהּ לִי גֶּבַע וָגַיְא
לָנוּ יָקַרְתְּ, יָקַרְתְּ בְּלִי דַּי.
אֶל הַחוּלָה נַעְפִּיל
וְיִשּׁוּב חָדָשׁ נָקִים.