יורי קנדל

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

בקיבוץ של פעם התגייסו רבים לקיום מצוות לשמח חתן וכלה בחופתם: הופעות ילדי חברת הילדים, ריקוד השרל'ה, בישול והגשת האוכל, עוגות מעשה בית, הכנת האולם והדשא הגדול, תורני הגשה וחיסול ועוד. ויש להבין שהמיוחד בשמחה זאת שהיא מצוה כללית. אין זו רק שמחה של החתן והכלה אלא כל עם ישראל שמחים בבית החדש, בהתרחבות העם.   

כשהיינו ילדים, בחורף, ניתן היה להלך בין השלוליות רק במגפיים, ובכניסה לבית הילדים, לחדר אוכל ולחדרי ההורים היה צריך להשתמש ב"מחלץ" המגפיים ולנעול נעלי בית (של "המגפר").

הוואדי עלה על גדותיו והמעיינות גלשו והציפו, מ"בריכת הנוי" שהייתה בין המזכירות למרכולית של היום, ה"צביש'ן", וכל אזור מחנה הנח"ל בדרך לבריכה.