חסיה בורנשטיין- ביליצקה
ראיון עם הייני בורנשטיין 9.10.2012
בספר "אחת ממעטים" מספרת חסיה על חברות נפש אמיצה שצמחה בימי מלחמת העולם השנייה עם חברות מחתרת. בסוף המלחמה נפרדו דרכיהן. האם היו חברות שאיתן הצליחה לחדש את הקשר בארץ ישראל?
"החברות במחתרת הלוחמת היו 19 במספרן. בתום המלחמה נותרו חמש בנות בחיים.
ברונייה, אניה, ליזה, חייקה גרוסמן וחסייה כמובן.
חסייה עלתה לישראל ב-1947 כאשר היא מלווה את קבוצת הילדים היתומים.
חייקה גורסמן עלתה לישראל ב-48. היא הייתה פעילה בתנועה בפולין. גם שאר הבנות עלו אחרי חסייה.
אניה וליזה גרות עד היום בבאר שבע. בגלל המרחק והגיל בשנה האחרונה כבר לא הצליחו להיפגש. לפני כן, היינו מבקרים אותן בבאר שבע ונפגשים באירועים משפחתיים.
ברונייה, עלתה גם ב-48 וגרה בירושלים .
חייקה היתה חברת כנסת וסגנית יו"ר הכנסת. פעילה במפ"ם ולאחר מכן במר"צ."
בתמונה: אניה, חסיה וליזה,עדיין במגפיים שקיבלו מהפרטיזנים. "אחת ממעטים"
בתום המלחמה חסייה ליוותה קבוצה גדולה של ילדים ניצולי שואה מפולין לקיבוץ גן שמואל. איתם עשתה את דרך הבריחה במשך שנה וחצי וגם ישבה איתם במחנה גירוש בקפריסין. כיצד נשמרו הקשרים איתם?
"עם הילדים נשמרו קשרים הדוקים... עד יומה האחרון...
כנס ראשון נערך בלהבות הבשן בשנות ה-60. ה"ילדים" (כבר היו אנשים בוגרים) ישנו בקיבוץ. חלקם התארחו בבתי החברים וחלקם לנו בבית הילדים שבקיבוץ.
בכנס השני, שהיה לפני כ-10 שנים נערך יום עיון . הכנס נערך בלובי של הצימרים בקיבוץ. היו דיונים בהם השתתפו חברי קיבוץ רבים. מזכירת הקיבוץ דאז, עידית סלע, ז"ל, בירכה את המשתתפים.
הכנס האחרון היה בעין השופט. לשם הגיעו כולם עם משפחותיהם-ילדיהם ונכדיהם. היה מרגש מאד.
פרט להתכנסויות הרשמיות, היה קשר אישי: טלפונים, מכתבים וביקורים. בעת מחלתה של חסייה, רבים ביקרו אותנו בביתנו. השרשרת לא נותקה לרגע. בלוויה ובשלושים כולם הגיעו.
מרבית הילדים נשארו בגן-שמואל, לשם הגיעו עם חסיה. חלקם התפזרו בכל הארץ, הקשר נשמר עם כולם.
הילדים היו חשובים מאד לחסיה, ולכן גם הקדישה להם פרק שלם בספרה "אחת ממעטים".
.jpg)
"אחת ממעטים": הילדים הראשונים בבית בלודז' 1946
בעת השהות במחנה הגירוש בקפריסין, היו חברי הקיבוץ דאז, דב זכין ושאול פרידלנדר, שליחי הסוכנות בקפריסין וביקרו את הילדים במחנה. חוברת זיכרון בה כתבו הילדים בפולנית תורגמה לעברית על ידי דב.
בשנה ה-50 לשחרור ממחנה הגירוש בקפריסין נערכה נסיעה משותפת לקפריסין. חסיה והילדים וגם אני, הייני, הצטרפתי."
ספר לנו את סיפור הפגישה בין חסיה ובינך.
"הפגישה הראשונה ביננו הייתה בוועידה האירופית של השומר הצעיר בתום המלחמה. בצרפת, ינואר 46.
חסיה הגיעה יחד עם עוד 2 חברים למשלחת לאחר המלחמה.
החיים הפרידו ביננו מהפגישה הראשונה לתקופה של שנה וחצי בה ליוותה חסיה את הילדים מבית היתומים בפולין לישראל. היו הזדמנויות בהן יכולנו להיפגש, אך היא לא רצתה לעזוב את הילדים .
במאי 47 הגעתי ארצה וחיכיתי לבואה בקיבוץ גת כ"חבר זמני". חסיה הגיעה בספטמבר 47 בראש השנה לעתלית למחנה הקליטה של עולים לא חוקיים, יחד עם קבוצת הילדים, ושם נפגשנו שוב."
כיצד הגעתם לקיבוץ להבות הבשן?
"הייתה זו התלבטות מאד קשה:. חסיה רצתה להתחיל הכל מחדש. חיפשה קיבוץ צעיר, שיתחיל הכל מאפס. זאת למרות שראשי התנועה שהכירו אותה ניסו לשכנע אותה להצטרף לקיבוץ ותיק ומסודר, על מנת שתוכל להשתקע בקלות, אחרי כל התלאות שעברה. אך חסיה לא הסכימה והייתה נחושה בדעתה להצטרף לקיבוץ צעיר. בלהבות הבשן היו חברים שחסיה הכירה מעיר הולדתה גורדנו שבפולין, הגענו לבקר, ונשארנו כאן.
הגענו בספטמבר 1947. הקיבוץ כבר ירד למחנה למטה. פה התחלו החיים החדשים- בהקמת היישוב ובהקמת משפחה חדשה.
איך אתה מסביר את האופטימיות והתקווה שהיו לחסיה?
"חסייה עמדה בחיים מול סכנות רבות וחוותה קושי . יחד עם זאת, היא האמינה בקיומו של עולם טוב יותר. לכן זה לא מקרה, שלא עלתה לארץ מיד בתום המלחמה, אלא נשארה לפתוח את בית הילדים הראשון בלודז' ליתומי מלחמה. היא ליוותה את הילדים עד לישראל, למקום שבו יכלו למצוא מנוחה ורווחה.
כאשר הגיעה לישראל רצתה להתחיל בחיים חדשים, ולכן גם רצתה להגיע לקיבוץ צעיר ולא להיות ממשיכה בקיבוץ וותיק.
בסוף חייה אמרה, שמעולם לא האמינה שתזכה להגיע לאריכות ימים מופלגת שכזו."
"לזכרה של חסיה "מורשת" מוציאה לאור מהדורה חדשה של הספר "אחת ממעטים".
מתוכנן גם יום עיון היסטורי לזכרה, בו ידנו בנושאים שקשורים בתקופה."
ערכו את הראיון: מעין שמיל-גולד, נעמי אלון
קישורים:
חסיה מספרת על עצמה ומדליקה את המשואה בשנת 2006
חסיה בזמן המלחמה
בספר "אחת ממעטים" מספרת חסיה על חברות נפש אמיצה שצמחה בימי מלחמת העולם השנייה עם חברות מחתרת. בסוף המלחמה נפרדו דרכיהן. האם היו חברות שאיתן הצליחה לחדש את הקשר בארץ ישראל?
"החברות במחתרת הלוחמת היו 19 במספרן. בתום המלחמה נותרו חמש בנות בחיים.
ברונייה, אניה, ליזה, חייקה גרוסמן וחסייה כמובן.
חסייה עלתה לישראל ב-1947 כאשר היא מלווה את קבוצת הילדים היתומים.
חייקה גורסמן עלתה לישראל ב-48. היא הייתה פעילה בתנועה בפולין. גם שאר הבנות עלו אחרי חסייה.
אניה וליזה גרות עד היום בבאר שבע. בגלל המרחק והגיל בשנה האחרונה כבר לא הצליחו להיפגש. לפני כן, היינו מבקרים אותן בבאר שבע ונפגשים באירועים משפחתיים.
ברונייה, עלתה גם ב-48 וגרה בירושלים .
חייקה היתה חברת כנסת וסגנית יו"ר הכנסת. פעילה במפ"ם ולאחר מכן במר"צ."
בתמונה: אניה, חסיה וליזה,עדיין במגפיים שקיבלו מהפרטיזנים. "אחת ממעטים"
בתום המלחמה חסייה ליוותה קבוצה גדולה של ילדים ניצולי שואה מפולין לקיבוץ גן שמואל. איתם עשתה את דרך הבריחה במשך שנה וחצי וגם ישבה איתם במחנה גירוש בקפריסין. כיצד נשמרו הקשרים איתם?
"עם הילדים נשמרו קשרים הדוקים... עד יומה האחרון...
כנס ראשון נערך בלהבות הבשן בשנות ה-60. ה"ילדים" (כבר היו אנשים בוגרים) ישנו בקיבוץ. חלקם התארחו בבתי החברים וחלקם לנו בבית הילדים שבקיבוץ.
בכנס השני, שהיה לפני כ-10 שנים נערך יום עיון . הכנס נערך בלובי של הצימרים בקיבוץ. היו דיונים בהם השתתפו חברי קיבוץ רבים. מזכירת הקיבוץ דאז, עידית סלע, ז"ל, בירכה את המשתתפים.
הכנס האחרון היה בעין השופט. לשם הגיעו כולם עם משפחותיהם-ילדיהם ונכדיהם. היה מרגש מאד.
פרט להתכנסויות הרשמיות, היה קשר אישי: טלפונים, מכתבים וביקורים. בעת מחלתה של חסייה, רבים ביקרו אותנו בביתנו. השרשרת לא נותקה לרגע. בלוויה ובשלושים כולם הגיעו.
מרבית הילדים נשארו בגן-שמואל, לשם הגיעו עם חסיה. חלקם התפזרו בכל הארץ, הקשר נשמר עם כולם.
הילדים היו חשובים מאד לחסיה, ולכן גם הקדישה להם פרק שלם בספרה "אחת ממעטים".
"אחת ממעטים": הילדים הראשונים בבית בלודז' 1946
בעת השהות במחנה הגירוש בקפריסין, היו חברי הקיבוץ דאז, דב זכין ושאול פרידלנדר, שליחי הסוכנות בקפריסין וביקרו את הילדים במחנה. חוברת זיכרון בה כתבו הילדים בפולנית תורגמה לעברית על ידי דב.
בשנה ה-50 לשחרור ממחנה הגירוש בקפריסין נערכה נסיעה משותפת לקפריסין. חסיה והילדים וגם אני, הייני, הצטרפתי."
ספר לנו את סיפור הפגישה בין חסיה ובינך.
"הפגישה הראשונה ביננו הייתה בוועידה האירופית של השומר הצעיר בתום המלחמה. בצרפת, ינואר 46.
חסיה הגיעה יחד עם עוד 2 חברים למשלחת לאחר המלחמה.
החיים הפרידו ביננו מהפגישה הראשונה לתקופה של שנה וחצי בה ליוותה חסיה את הילדים מבית היתומים בפולין לישראל. היו הזדמנויות בהן יכולנו להיפגש, אך היא לא רצתה לעזוב את הילדים .
במאי 47 הגעתי ארצה וחיכיתי לבואה בקיבוץ גת כ"חבר זמני". חסיה הגיעה בספטמבר 47 בראש השנה לעתלית למחנה הקליטה של עולים לא חוקיים, יחד עם קבוצת הילדים, ושם נפגשנו שוב."
כיצד הגעתם לקיבוץ להבות הבשן?
"הייתה זו התלבטות מאד קשה:. חסיה רצתה להתחיל הכל מחדש. חיפשה קיבוץ צעיר, שיתחיל הכל מאפס. זאת למרות שראשי התנועה שהכירו אותה ניסו לשכנע אותה להצטרף לקיבוץ ותיק ומסודר, על מנת שתוכל להשתקע בקלות, אחרי כל התלאות שעברה. אך חסיה לא הסכימה והייתה נחושה בדעתה להצטרף לקיבוץ צעיר. בלהבות הבשן היו חברים שחסיה הכירה מעיר הולדתה גורדנו שבפולין, הגענו לבקר, ונשארנו כאן.
הגענו בספטמבר 1947. הקיבוץ כבר ירד למחנה למטה. פה התחלו החיים החדשים- בהקמת היישוב ובהקמת משפחה חדשה.
איך אתה מסביר את האופטימיות והתקווה שהיו לחסיה?
"חסייה עמדה בחיים מול סכנות רבות וחוותה קושי . יחד עם זאת, היא האמינה בקיומו של עולם טוב יותר. לכן זה לא מקרה, שלא עלתה לארץ מיד בתום המלחמה, אלא נשארה לפתוח את בית הילדים הראשון בלודז' ליתומי מלחמה. היא ליוותה את הילדים עד לישראל, למקום שבו יכלו למצוא מנוחה ורווחה.
כאשר הגיעה לישראל רצתה להתחיל בחיים חדשים, ולכן גם רצתה להגיע לקיבוץ צעיר ולא להיות ממשיכה בקיבוץ וותיק.
בסוף חייה אמרה, שמעולם לא האמינה שתזכה להגיע לאריכות ימים מופלגת שכזו."
"לזכרה של חסיה "מורשת" מוציאה לאור מהדורה חדשה של הספר "אחת ממעטים".
מתוכנן גם יום עיון היסטורי לזכרה, בו ידנו בנושאים שקשורים בתקופה."
ערכו את הראיון: מעין שמיל-גולד, נעמי אלון
קישורים:
חסיה מספרת על עצמה ומדליקה את המשואה בשנת 2006
חסיה בזמן המלחמה
